מעצבים פנים – לומר את האמת או לשתוק?

לאחרונה, ביקרתי אצל מטפלת שעברה למרחב טיפולים חדש. היא שאלה לדעתי על המקום, ביודעה שאני מעצבת פנים לעסקים. ברור היה שהיא מחפשת "טיפ" בחינם.

המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה: "את באמת רוצה לדעת מה אני חושבת? או שאת רוצה שאגיד לך שזה מדהים (בלי להתכוון לכך)?"

כמעצבת פנים לעסקים ולארגונים אני ישירה, קצת בוטה ותמיד אמיתית.

אבל לפעמים, עדיף לשתוק. הזמן להחליט – שניות בודדות. מצד שני, התלבטתי: "אם את רוצה להשתפר, את צריכה לדעת את האמת".

בתחום של מעצבים פנים לעסקים זו דילמה שאני מתמודדת איתה: איך להגיש אמת סובייקטיבית בלי לפגוע?

נזכרתי במקרה דומה לפני כמה שנים . נכנסתי לבית של לקוחות אחרי שיפוץ, והערתי (בלי שנשאלתי) שהתאורה בסלון מיושנת. התברר שזו הייתה נברשת בעלת ערך רגשי שירשו מסבתא. למדתי שלא כל וינטג' הוא בהכרח פריט עיצובי מוצלח, אבל גם שלפעמים עדיף לשתוק.

מאז, החלטתי לא להעיר מיוזמתי, אלא רק אם אשאל.

במקרה של המטפלת, בחרתי גישת ביניים: הערתי על דבר קטן וניתן לתיקון – כתמים על הספה. הצעתי או לוותר על הספה שאינה בשימוש, או לכסות אותה בשמיכה וכריות.

כבעלי מקצוע, בתחום של עיצוב פנים לעסק אנחנו נדרשים לאיזון עדין בין כנות מקצועית לבין רגישות אנושית. לפעמים, הדרך הטובה ביותר היא למצוא נקודת אמצע – לתת עצה מועילה בלי לפגוע ברגשות.

הייתי שמחה אם מעצבים בכלל וגם יועצים במקצועות אחרים ישיבו לי
איך אתם מתמודדים עם דילמות דומות בתחום שלכם?
האם חוויתם מצב דומה? איך הגבתם?
מה לדעתכם הגבול בין כנות מקצועית לטאקט חברתי?
איזו עצה הייתם נותנים לאיש מקצוע שנתקל לראשונה בסיטואציה כזו?