שמן, אהבה וניסים קטנים: למה אנחנו באמת מחכים לחנוכה?

בעבר אולי היינו מסתפקים בלביבות תפוח-אדמה או מאכלים פשוטים. היום, במיוחד בישראל, סופגניה הפכה להיות סמל החג. סופגניה ממולאת ריבה (או מילויים אחרים) היא כמעט חובה בכל חג חנוכה. מאפיות, ואופים עצמאיים מכניסים יצירתיות: סופגניות “ג׳לאטו”, לביבות בטעמים לא שגרתיים, שילובי בצק / מילוי / ציפוי שמכניסים רוח חדשה למסורת.
מעבר לכך חוגגים עם הטעם: לצפות בסופגניה באבקת סוכר, לשמוע את הקרנצ’ אחרי הטיגון, להרגיש את השמן הנעים, כל אלה הופכים את המאכל לחוויה חושית מלאה.

איך שלא תסתכלו על זה, המאפה המטוגן בחנוכה הוא הרבה יותר ממזון מנחם, הוא גשר בין תרבויות. בין השורשים האירופיים (לביבות, בצקים מטוגנים…), לבין המטבחים של יהודים מארצות אחרות שהביאו עמם גרסאות שונות. בין העבר (המסורת, הנס, הזיכרון) לבין ההווה – הפעם, המאפה מדבר גם על פינוק, קהילה, בילוי, חגיגה. בין “ומן שירד מן השמיים”, באופן המטאפורי של נס השמן לבין “מן התנור / השמן שלנו”, ניסיון שלנו, כאן ועכשיו, להאיר, לחגוג, להרגיש שייכים.